<h1>—קשיא</h1>
<h2>דף מא.</h2>
גרסינן באידיהן של גוים פרק רבי ישמעאל, בעי מיניה רבי יוסי בן שאול מרבי, כלים ששמשו בהן בבית חוניו מהו שישתמשו בהן בבית המקדש. קא מיבעיא ליה אליבא דמ"ד בשלהי מנחות [ק"ט ע"א] בית חוניו לאו בית [ע"ז] דתנן כהנים ששימשו בבית חוניו לא ישמשו במקדש בירושלים ואין צ"ל לדבר אחר. כהנים הוא דקנסינהו רבנן משום דקריבו בחוץ ובני דיעה נינהו אבל כלים אנוסין הן. או דילמא לא שנא. ובתוספתא דמנחות פרק אחרון [פי"ג], הכהנים ששימשו בבית חוניו או במקומות אחרים בשעת איסור הבמות אסור, בשעת היתר הבמות מותר, שנאמר אך לא יעלו כהני הבמות וגו'. יכול אם אכלו מצות בתוך אחיהם יהיו אסורים ואם לאו יהיו מותרים. אמור מעתה כשרים (לחולין) [לחלק] ופסולים לקרב כבעלי מומין. ומיבעיא לרבי יוסי בן שאול בכלים שנשתמשו בעבירה אם ראויין לתשמיש מקדש או לא. וא"ל אסורים. ומקרא היה בידינו ושכחנוהו. איתיביה ואת הכלים אשר הזניח המלך אחז במלכותו במעל היכנום והקדשנום. מאי לאו היכינום דאטבלינהו, והקדשנום שחזרו ומשחום בשמן המשחה. אלמא כיון דמדאורייתא לא מיתסרי דהא הקדש נינהו ואין אדם אוסר דבר שאינו שלו, אינהו נמי לא גזור עלייהו, הואיל ולאו בני דיעה נינהו. וא"ל רבי ברוך אתה לשמים שהחזרת אבידתי. דהיינו מקרא שהיה בידינו לאיסור, הכינום. שגונזום. הקדשנום שהקדשנום אחרים תחתיהם. אלמא הני קמאי קנסינהו.
וקשה לי אני הסודר דלתרוייהו משמע דמותרים מן התורה לפי שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו, והני דהקדש הוו ולאו דידיה. והא בההוא פירקא גופא בשמעתא אחריתי גרסינן [נ"ד ע"א] כי אתא עולא אמר רבי יוחנן אע"פ שאמרו המשתחוה לבהמת חבירו לא אסרה לגבוה, עשה בה מעשה כל דהו לשם עבודה זרה אסרה אפילו להדיוט. וקא יליף מכלים שהזניח אחז ואמר מר הכנום שגנזום והקדשנו אחרים תחתיהם. דאע"ג דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו כיון דעבד בהו מעשה איתסרו להו אפילו להדיוט. מדלא פרקינהו ואפקינהו לחול. וכן נמי רב הונא דאמר בשחיטת חולין בשלהי פ"ב [מ' ע"א], כדאיתא דתרגמה [רב הונא] לשמעתיה דרבי יוחנן בבבל. ומשמע דמדאורייתא אסור ויליף מהכא, והכא משמע [שהוא] משום קנס. ורבי יוסי בן שאול סבר דאפילו לגבוה יהיו מותרין משום דלאו בני דיעה נינהו. אטו סבירא [ליה] דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו אפילו על ידי מעשה. אם כן פליגי כדפליגי רב הונא ורב נחמן. דרב הונא ועולא ורבי יוחנן ורב אדא בר אהבה סבירא להו דאדם אוסר דבר שאינו שלו אפילו להדיוט על ידי מעשה כל דהו. ורב נחמן ורב עמרם ורבי יצחק אמרי אין אדם אוסר דבר שאינו שלו אפילו על ידי מעשה אי לאו דאית ליה שותפות ביה, אי נמי דקניא ליה לכפרה, כדאיתא התם [חולין מ' ע"ב]. ומסקינן לפלוגתייהו כתנאי. ותו מסקינן התם, רב נחמן ורב עמרם ורבי יצחק אמרי אפילו למאן דאמר אדם אוסר דבר שאינו שלו הני מילי גוי אבל ישראל לצעורי קא מכוין. ומודה דאי ישראל משומד הוא הרי הוא כגוי.
לרב נחמן ובני זוגיה דאמרי אין אדם אוסר דבר שאינו שלו אפילו על ידי מעשה תימה דהאי מעשה דכלים אמאי קנסינהו, דהא הכא לאו מעשה קא חשיב, וליפרוקינהו ולפקינהו לחולי ולישתרי כיון דאינו אלא קנס. בשלמא לגבוה לא גריעי מבית חוניו דקנסינהו, אלא להדיוט אמאי אסירי. וכל שכן אי סבירא ליה לרבי דהעושה מעשה אסרה מאי קנס איכא הכא. וא"ת לרב נחמן אסירי הני כלים, משום דמסקינן בשני דייני גזירות [כתובות ק"ו ע"ב] דכלי שרת באים מתרומת הלשכה וכל ישראל שותפין בה, והיכא דאית ליה שותפות מודה רב נחמן דאדם אוסר דבר שאינו שלו על ידי מעשה, ובכלים אלו נעשה מעשה. ומאי ראייה כלים לכאן.
בפרק מי שהוציאוהו [עירובין מ"א ע"ב] אמר רב [פפא] פירות שיצאו חוץ למקומן וחזרו אפילו במזיד לא הפסידו מקומן. מאי טעמא אנוסין נינהו.
בפרק כל הצלמים [ע"ז מ"ו ע"ב] בעי רמי בר חמא השתחוה לחיטין קמחין מה הן למנחות. להדיוט פשיטא דמותרין דאין נעבד במחובר [נאסר] להדיוט, כמו בעלי חיים דאינן נאסרין להדיוט. אבל לגבוה [מאי]. אם תמצי לומר יש נעבד במחובר, הכא כיון דאישתני מאי. דאיכא למימר כי איתסר במחובר נעבד היינו בעיניה, אבל הכא דאישתני (מאי) [לא] או דילמא אין שינוי. ועיקר הבעיא כיון דלהדיוט שרי נעבד במחובר, מיבעיא ליה אי מהני שינוי לגבוה. אבל אם נעבד בתלוש דכבר נעשה ע"ז, פשיטא דאפילו להדיוט לא מהני שינוי. כן פירש רש"י. ותימה דלא פשט מכלים, מדלא פרקינהו ואפקינהו לחולין ע"י שבירה והיתוך. דכיון דמעיקרא כלי והשתא נסכא הוי שינוי. אי אמרת בשלמא גבי נעבד אין שינוי, הכא נמי גבי הני כלים לרבי אע"ג דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו קנסינהו דלא ליהני כאילו נעבדו. אלא אי אמרת מהני שינוי בנעבד, הכא נמי ליהני שינוי. ודוחק לפרש משום דדמי לנעבד בתלוש דאפילו להדיוט אסור, להכי אחמור נמי בהו.
מיהו הא תימה דפליגי ב"ש וב"ה [ב"ק ס"ה ע"ב] בנתן לה חיטים באתננה ועשאתן סולת, ענבים ועשאתן יין, ב"ש אוסרין וב"ה מתירין. וטעמייהו דבית שמאי גם לרבות שינוייהן. וב"ה הן ולא שנוייהן. לבית שמאי ליגמור מאתנן בקל וחומר דאסור, ונימא הכי ומה אתנן שהוא בעין ומותר להדיוט אפילו בתלוש, שינוי אסור לגבוה אפילו במחובר, נעבד שאסור להדיוט בתלוש אינו דין שיהא שינויו אסור לגבוה אפילו במחובר. כדאיתא בפרק כל הצלמים [מ"ו ע"א] בבעיא דרמי בר חמא המשתחוה להר אבניו מה הן למזבח, יש נעבד במחובר אצל גבוה או לא מכשירי קרבן כקרבן דמו או לא. אמר רבא קל וחומר ומה אתנן שמותר בתלוש [להדיוט] אסור במחובר לגבוה דכתיב לא תביא אתנן זונה ומחיר כלב לא שנא תלוש ולא שנא במחובר. נעבד שאסור בתלוש להדיוט אינו דין שאסור במחובר לגבוה. ולבית הילל נמי דאמרי הן ולא שינוייהן, אמאי לא אמרי מדגלי רחמנא גבי אתנן הן ולא שינוייהן ש"מ דבעלמא גבי גבוה כגון נעבד אסור. דהא ליכא למימר. אדרבה לילף מהכא כי היכי דגבי אתנן שינויו מותר. הם הכי נמי גבי נעבד. דאיכא למיפרך מה לאתנן שכן מותר אפילו בתלוש להדיוט. הילכך שינויו מותר, תאמר בנעבד שאסור בתלוש להדיוט. הילכך שינויו יהא אסור אף במחובר לגבוה. ומאי ספיקא לרמי בר חמא. דאי לאו דמיעט קרא הם ולא שינוייהם לבית הילל ממילא לא הוה ממעטינן מסברא.
דלא מצינו דבר שנאסר בין להדיוט בין לגבוה שיצא מידי איסורו על ידי שינוי. כדאיתא בפרק העור והרוטב [חולין ק"כ ע"א] בהמחה את החלב. וכן חמץ. וכן נבילה ושרצים ורמשים. ואע"ג דהני איסורים הבא מאיליו. הא גמרינן לטבל וחדש והקדש ושביעית והכלאים ותרומה וביכורים כולן היוצא מהן כמותן. אע"ג דהקדש תרומה וביכורים בא איסורו על ידי פיו. ואם כן מאי שנא כי נאסר נעבד לגבוה, אמאי לא יהא היוצא ממנו כמותו. דהא איצטריך לב"ש לרבות שינוייהן. דאי לא הוה אמינא כי היכי דוולד אתנן מותר הם הכי נמי שינויו. להכי איצטריך. וגם לב"ה קשיא [ב"ק ס"ו ע"א] ההיא תמיהה על כל אלה. גימגום.
ותו קשה לי לפי המסקנא דאוקי רבי דאע"ג דכלים לאו בני דיעה נינהו ואיפשר [להתיר] אפילו הכי אסור. הא דגרסינן בפרק שור שנגח ארבעה וחמשה [ב"ק מ' ע"ב] שור האיצטדין אינו חייב מיתה. ותימה. איבעיא להו מהו לגבי מזבח רב אמר כשר ושמואל אמר פסול. רב אמר כשר אנוס הוא. ושמואל אמר פסול הרי נעבדה בו עבירה. פירוש, כיון דאסרה תורה נוגח בכל ענין דהמית פסול. וההיא דא"ר שמעון לא עשה בו אונס כרצון, סלקא דעתא לקרבן, ואידחיא בסברא דלקטלא. השתא קשה לי לא מיבעיא לרב דאמר גבי קרבן עצמו (ד)דבר ברצון [הוא] כשהוא באונס [כשר]. כגון נוגח מעצמו דפסול, ושאחרים משסין אותו והמית דכשר. כל שכן דמכשירי קרבן כגון כלי כששימש בו בדבר שאין פיסולו מן התורה דהיה לנו להתיר. דהא שור האיצטדין אע"פ שהוא בעצמו המית כיון שעל [ידי] שיסוי המית כשר הוא. כל שכן הכלי שהוא אנוס גמור ואינו עושה כלום, דהיה לנו להתיר. אלא אפילו לשמואל דפסיל גבי שור, היינו טעמא דקרא סתמא כתיב "ומן הצאן", להוציא את הנוגח לא שנא מעושה וכל שכן מעצמו. הא אי אשכחן דשמיעא ליה לשמואל דיש חילוק בין מעושה לשאינו מעושה, ההיא ברייתא דתניא [ב"ק מ"א ע"א] כותיה דרב שור האיצטדין אינו חייב מיתה וכשר לגבי מזבח מפני שהוא כמעושה אף שמואל איכא למימר דהוה הדר ביה. ואפי' את"ל דילמא שמיעא ליה ולא הדר ביה משום דאוקימנא לההיא דלא עשה בו אונס כרצון [לקולא]. איכא למימר דוקא פסיל שמואל שור האיצטדין [כגון] שהמית מעצמו בלא שיסוי ועישוי, אבל ששיסה אדם אפילו שור תם באדם והמית על ידי עישוי בהא איכא למימר אפילו שמואל מודה. דהא לישנא דברייתא הכי משמע דקתני מפני שהוא כמעושה, מכלל דבמעושה כולי עלמא מודו דפטור. ואע"פ שגופו המית כשר הוא. וכל שכן שהיה לנו להכשיר הכלים. גימגום
